אף פעם לא הפסקנו לדבר עליו. עכשיו הוא חוזר.

משחק, בית, הזדמנות שנייה

חלקנו הכרנו על קו מגרש שמעולם לא היה קיים. התווכחנו על 4-4-2 בשתיים בלילה, חגגנו עליות ליגה עם אנשים שלא פגשנו מעולם, והתאבלנו על ירידות כאילו היו אמיתיות. ואז הגיעה הקורונה, השרתים שתקו, והמשחק נעלם. הקהילה — לא.

זה השיקום שהיינו חייבים לעצמנו: אותו משחק בנשמתו — הלחץ של ליל הדראפט, הקצב של שלישי-שבת, ילד האקדמיה שהופך לאגדה — על מנוע חדש שבו לכל מהלך יש "למה", לכל החלטה יש מחיר, ובכל עונה יש מקום לנס.

עולם אחד. מנהלים אמיתיים. קבוצות בוט שחיות כמו מועדונים. שוק העברות שבו הרצון של השחקן הוא שער אמיתי, עיתונאים עם שמות וטינות, ומנוע סיפורים שצופה בהכול. כשהדלתות ייפתחו — הן ייפתחו לכולם, אפוי עד הסוף, בלי לשמור כלום לאחר כך.